תא הלבשה

השמלה לוחשת לי בקול צרוד תלבשי אותי, תלבשי אותי, הנעליים כמו שני כתמים ארגמניים מונחות זו לצד זו, על הרצפה שנוקתה בבוקר, אבל עכשיו כבר מוכתמת בטביעות נעליים שונות, בנקודות קפה שנשרו מכוס קלקר ובאפר סיגריות. הגרביים מבהיקות בלבנן, מונחות במסודר, גרב בתוך נעל, ורק צווארונן נשמט בצד הנעל. על דלפק האיפור מונחים מקופלים בקפידה חזייה ותחתונים, ומתחתיהם קומבינזון לבן ממשי שעומד להתפורר, זה ברור. אלה הבגדים היחידים כאן, אין לי שום אפשרות לדפדף בארון ולבחור, מהסיבה הפשוטה שאין כאן ארון. השמלה תלויה על מתלה ממתכת, ובגלל שגודלו של החדר מינימאלי ביותר, בכל פעם שאני פוסעת בחדר אני זוכה ללטיפה בעורפי מהשמלה, תזכורת לזמן שאוזל. הלטיפה לא נעימה לי כי גופי דרוך. יש מזגן, אבל צידי תחתוניי רטובים מזיעה קרה, ולטיפתה של השמלה בעורפי גורמת לי לחוש צמרמורת כאילו יד עלומה, לחה וחלקלקה נוגעת בי בקצות אצבעותיה הארוכות. חכי רגע, זמנך יגיע.

אני מתיישבת בכבדות על הכסא, כמו מין ניסיון לכבוש את החדר, להפכו לשלי. המשימה קשה ואולי אף בלתי אפשרית. מחר תשב כאן דמות אחרת. אי אפשר לנצח את הארעיות של המקום. אני מפעילה את המתג הקטן, ואור חזק מסמא את עיני לשבריר שנייה וגורם להן לדמוע, אני פוחדת. אני מניחה את מרפקי על הדלפק, וכשראשי מעורסל בין כפות ידיי, אני מתבוננת בהשתקפותי במראה. דפיקה בודדת, "צלצול ראשון" רועם קול חזק מעבר לדלת, ואני מושיטה את ידי למשחה הבהירה, טובלת ספוגית ומושחת את פניי, מטשטשת את העקבות הרבים של שנים של חיים. רק מטשטשת, יש דברים שאי אפשר להסתיר. אחר כך אני מטיילת עם הפוך השחור בין שתי עיני, מוכרחה להקפיד כאן כדי לפצות על העובדה המצערת שאין לי גבות. עיניים גדולות ללא כותרת. ולבסוף מעט אדמומית על השפתיים.

אני נפרדת מבגדי, וכבר מתגעגעת אליהם. שתי דפיקות בדלת, "צלצול שני" ואני מזדרזת להתלבש. השמלה תפורה מבד כפול, כבדה, וחפה מכל ניסיון להצטעצע. יש אומרים שהיא חומה, יש אומרים שהיא סגולה, בעיניי צבעה חלוד. היא פשוטה ופונקציונאלית, ואני מתחילה במלאכה הארוכה של רכיסת הכפתורים החוצים אותה לכל אורכה, מקרסול ועד צוואר. ידיי מנערות את שוליה הארוכים ואני מתבוננת בבבואתי. הדמות שניבטת אליי חזקה, נחושה ויפה, אולם לבי מאיץ פעימותיו. שלוש דפיקות רצופות בדלת: "צלצול שלישי, את מוכנה?". אני מכחכחת בגרוני ומצליחה להפיק את המילים "אני כבר באה".

עכשיו גם ידי לחות מזיעה, ואני מחליקה אותן על צידי השמלה, ומזדרזת במעלה המדרגות האפלוליות.

חושך סמיך פוגש אותי למעלה ואני מחכה. מאגרפת ומשחררת את כפות ידיי, משפריצה החוצה דרך האצבעות את החרדה. האפלולית כל כך גדולה שאני מרגישה שהחושך חודר לגופי דרך נחיריי ופי, ואני צועדת בצעדים חרישיים אל הנקודה הזוהרת מהרצפה. הסימון שלי. רגליי רועדות. לאט לאט האור הכתמתם עולה, דמותי נחשפת בתוך הקופסה השחורה, ואני מרגישה מאוד ארוכה וגבוהה. אין ברירה, אני פותחת את פי ומתחילה את ההצגה.

#כביש40