שמלת ילדות

כשחזרת מבית הספר, והשלכת את התיק, וקלרה הזדרזה לעברך, ידיה רטובות עם פירורי קציצה שלא הצליחו להצטרף לחבריהם המאוגדים עתה בשמן הרותח, המתפצפץ, קלרה שתמיד הדיפה ריח קל, חמצמץ של תחתונים שלא כובסו, האם כבר אז הרגשת בבטנך את רטט ההתרגשות?

קלרה מנשקת אותך נשיקת קפה בוץ עם חלב – מה לה ולרטטים – מושיבה אותך אל השולחן במטבח הקטן. היום יום הכביסה השבועי, ומכונת הכביסה הענקית, מטרטרת בצווחות אימה שהולמות בכפות רגליך דרך הרצפה. את שונאת את יום הכביסה השבועי, ואת מעיפה מבט בגרוטאה הזקנה שמקיאה במרפסת את המים הדלוחים, מקווה שבמבט מצמית אחד, היא, המכונה הצווחת, תדמם, אך היא בשלה. קלרה פורשת על השעוונית המשובצת את מעשי קוסמותיה: קישואים ממולאים שטובלים בבריכת עגבניות, תפחי אדמה שמימיים שלימים קיבלו את הכינוי " התפחי אדמה של קלרה" וכמובן הלפפון הירוק – סלט לפפונים שאפילו הלפפונים עצמם לא ידעו שהם מסוגלים להתלפלן כל כך טעים. ואת, שהמחשבות על המטעמים העסיקו אותך שעות רבות בבית הספר, כשכל משפט בשיעורים הארוכים והמשעממים של המורה ברכה היה מתחפש למאכל, יושבת אל השולחן ומנסה להפגיש את הלפפון עם הרטט שבבטן, אבל הלפפון מסרב לרדת, כאילו יודע שהרטט יקיא אותו החוצה. קלרה יוצאת למרפסת ומוציאה את הכבסים הנקיים, וסוחטת אותם בידיים אדומות מקור. "תאכלי, תאכלי" היא אומרת, אבל ביום של אנדרלמוסיה של כביסה, היא לא מקפידה, ואת מנסה ללעוס אבל הרטט בבטן אינו נותן לך מנוח ואת יודעת שזה חייב לקרות היום, באחת את דוחפת את הצלחת הצידה, וממהרת לכוך הקטן שמתקרא חדר ארונות, שם בצד שלך, בין כל הבגדים הירוקים - שאין היודע למה - רק אותם הסכמת ללבוש, את סוגרת את הדלת, מדליקה את האור הקטן, ומסדירה את נשימתך. הגרוטאה הזקנה שבמרפסת נשמעת מכאן בקושי, ועכשיו את שומעת רק את שינייך הנוקשות. וכשאת מפשפשת בבגדים שתלויים על מוט התלייה, עוד לפני שאת רואה אותה, את מזהה את המגע הצמרי, החדש של האריג, ואת שולפת את השמלה. את מתבוננת בה בפליאה, כאילו ראית אותה בפעם הראשונה, את מורידה אותה בזהירות מהקולב, מחבקת אותה ודוחפת את אפך אל תוך המשבצות בצהוב, ורוד, ותכלת. את מרגישה דקירה חדה בלחייך, ומגלה סיכה קטנה שהושארה מבלי משים. דקירה שמזכירה לך את מה שרצית לשכוח, שקלרה תפרה לך את השמלה בעמל רב, והשמלה מחכה לערב פסח. את שולפת את הסיכה בזהירות, ומתפשטת במהירות, את משחילה את ראשך לפתח השמלה, ולרגע את מתמסרת לחום שמתפשט מהבל פיך, ולאור הפסטלי שמסתנן דרך האריג, ומיד ראשך נשלף החוצה דרך הפתח, כאפרוח מופתע. מגעה של השמלה על גופך, מעביר בך צמרמורת של עונג, ואת משפשפת את זרועותייך, מנסה לחמם את עצמך, ולשטח את שערותייך שהזדקרו מהקור. את מתבוננת בראי הקטן שמביט אליך חזרה בדמותך הנגלית אליך חלקים, חלקים. קולאז' של חלקי בגדים ירוקים המשתקפים מהמדפים, ובתווך את ניצבת בוהה בעיניים כהות בתמונת הילדה הרצינית, ששערותיה גזוזות בתספורת מעשה המספריים של אמא, ועיניה מוסטות לעבר פלג הגוף התחתון שלה, משתאות אל מול השמלה היפה, ורק מבטה מפתיע מפעם לפעם את עיניה כשהיא מביטה לתוכן. את מתאמצת להסתכל כאילו את לא מכירה את הילדה הזאת שעומדת מולך. ובאמת את לא מכירה אותה. את הילדה הזאת בשמלה המשובצת. והרטט בבטנך שולח פרפרים קטנים, וחיוך גדול מתפשט על פניך וחושף שתי גומות חן שמתחצפות לרצינות. את מלקקת את שפתייך ומותחת את לשונך, מנסה להוריד כתם עגבנייה עקשן מזווית פיך, כשאת שומעת את קלרה קוראת לך. ולפני שאת מספיקה לפשוט את השמלה, כבר הדלת של הכוך נפתחת וקלרה ניצבת בפתח בידיים משולבות, ולמרות שהיא גוערת בך על הארוחה היתומה, מילותיה מצופות באהבה. לבסוף היא מבחינה בשמלה: "עודהפעם מודדת?" ואת, פניך בוערות, רוקחת סיפור על יומולדת שלא היתה לילד שלא קיים בכתובת שאינה קיימת. ודקות אחדות אחרי את כבר פוסעת יד ביד עם קלרה, את מביטה בפניהם של האנשים ברחוב כאילו מחפשת בפניהם אישור למראה דמותך החדשה בשמלה המשובצת. ליבך מתרונן והרטט שבבטנך פורח. ולבסוף כשאתן מגיעות קלרה נפרדת ממך בנשיקה ואת נבלעת בחדר מדרגות של בנין זר. בחדר המדרגות שקט ומדי פעם נשמעים קולות מרוחקים של צלחות, בכי של ילד, טריקת דלת. וכשאת בטוחה שקלרה הלכה את יורדת לפתח הבניין יושבת על המדרגה הראשונה ומחכה. כל דקה נדמית לך כשעה, והרטט שבבטנך לובש פתאום צורה של בחילה, קר, ופיסת השמיים שמולך מתכהה, עד שהחושך אופף אותך והמשבצות על שמלתך כבר מיטשטשות. וככה ישבת וישבת הרטט כבר נבל ונהפך לריק, עד שדמותה של קלרה נגלתה מן החשיכה. קלרה עטפה אותך בסוודר ירוק שהביאה מן הבית ואת השמלה ההיא כבר לא לבשת לעולם

#רשימות