שמלה או תכריך

בימים אלה, כשרסיסי מחשבות מורבידיות נוטפות במוחי הקודח ומתקשות על פניו כשעווה אפרפרה, כל דפדוף בארון הבגדים נהפך לסוגיה פילוסופית. וכדרכם של פילוסופים, הסוגיות אינן מגיעות אף פעם לידי פתרון המניח את הדעת, והספקנות, שהיא היא חומר הבעירה והמנוע של הפילוסופיה, ממלאת את יומי בדקות ארוכות של ניסיון להכריע, הכרעות הרות גורל לצד זוטות חשובות לא פחות.

וכך, בעודי מנסה להחליט מה ללבוש לגיחה היומית לבית הספר בו לומדת בתי, אחותי-הספקנית-שבתוכי מעקלת את זווית פיה הימנית, רק הימנית, חיוך א-לה ז'אן מורו, ולוחשת: "מה תלבשי להלוויה?" ידי, שכבר חובקת את שמלת הטריקו הכחולה, צונחת לצד גופי, הכוח אוזל מרגליי ואני מניחה את ישבני על המיטה, מנסה לנשום. מה זאת אומרת מה תלבשי להלוויה? יש אפשרויות רבות, אני משיבה לאחותי-שבתוכי בנחרצות ומעיפה מבט אל עבר השעון שנוזף בי שכדאי מאוד שאזדרז אם אני רוצה למצוא חניה ליד בית הספר. אבל כרגע הסוגיה הפילוסופית שעניינה בית הקברות כל כך מעסיקה אותי עד שאני מסוגלת לעצור את המחוגים – כי לוויה זה כן תירוץ.

זה נכון שהיום כבר לא מקפידים כבעבר על לבוש לטקס קבורה, ואפשר אף להיות מעט חצופים ולומר שדבר אינו אסתטי בהלוויה יהודית, אבל בכל זאת יהיה זה חריג אם אבוא עם שמלה פרחונית ועליזה שחושפת את הגב, או עם מכנסיים קצרים. ואילו אם אלבש שמלה שחורה קטנה וכובע שחור רחב שוליים, יהיה זה קצת מנותק מהקשר, כאילו אני הופכת את העצב לסגנון. אסור לשכוח גם שתמיד הולכים הרבה, ותמיד תמיד השמש קופחת. הו, מי יתנני הלוויה עם לימוזינות המשגרות מפתחיהן אורחים מאופקים ואלגנטיים, המוחים דמעה עגלגלה ומושלמת בממחטה צחורה, ומנחמים את בני המשפחה האציליים היושבים על כסאות לבנים בין הערוגות המטופחות, המוסיפות נופך אצילי משלהן למעמד. או אז יינשאו על הקבר הספדים מרגשים שיפיקו צחוק ודמע, בדיוק במידה הנכונה. יילחצו ידיים, יחובקו חיבוקים וינושקו נשיקות קרירות, והשמיים יתעננו בדיוק בזמן כדי להישאב בחזרה אל תוך הלימוזינות ולדהור אל עבר שולחן המאכלים בביתו של המת.

אבל אצלנו השמיים יהיו תכולים מבהיקים, השמש תיקוד במלוא עוצמתה, מראה הר המנוחות, מראה אבני הזיכרון המכאיבות מרוב בוהק, אדמת החמרה האדומה שמתחת לכפות הרגליים, עקצוצי הגרגרים הקטנים שנדבקים לזיעה, נוף נטול רחמים. משפחת המת תגיר דמעות וזיעה על פתחו של הקבר ורבנים מיוזעים ימלמלו תפילה שאף אחד לא יבין. ואין מה לדבר על כסאות או פרחים, ובטח שלא על סעודת מלכים. מקסימום ביצים קשות המסמלות את הצורה המעגלית של הקיום, ביצה קשה ומסריחה שנתקעת בגרון.

החזרתי את המחוג השחור לפעולה. הזמן דוחק. אני לובשת את שמלת הטריקו הכחולה ושועטת אל מכוניתי החבוטה. ברמזור האדום אני שולפת ליפסטיק, מתבוננת בעצמי במראה הצדדית ומתאפרת מעט. אחותי-שבתוכי מנצלת את ההפוגה ולוחשת: "נו, החלטת?" אני מחייכת חיוך שמאלי א-לה ג'ולייטה מסינה ואומרת לה: "מה זאת אומרת מה תלבשי להלוויה? הלא מעפר באת ואל עפר תשוב, נכון?" הרמזור מתחלף ואני לוחצת על הגז. "נקברים עירום ועריה" אני נוזפת בה, וממהרת לאסוף את בתי אל חיקי.

#כביש40