שבר

אני מניחה את אחורי בלאות על הכסא. אני מסוגלת לשמוע את קול אכזבתן של עצמותיי כשהן נפגשות עם המושב הקשה. אני סוגרת את כפתורי הסוודר הקטן השחור שלי, מושכת את שרווליי, ומערסלת בתוכם את כפות ידי. קר לי, המזגן המחורבן. אני מביטה בבתי, הצליחה סוף סוף לתפוס תנומה. אז אני עוצמת את עיני, ומנסה להתרכז בכתמים הבהירים של האור שבכל זאת מצליחים לחדור דרך העפעפיים שלי. לו הייתי מסוגלת לאטום גם את אוזני, כי אז הייתי מפסיקה לשמוע את יבבותיו המצמררות של הילד מימין. "אמא, אמא...אני צריכה פיפי" מנערת אותי בתי בדחיפות, ואני מבינה שנרדמתי. בבת אחת אני מתעשתת, ומחליקה בעדינות את הסיר מתחת לישבנה. למרות שאני משתדלת להיות יעילה, פעולותיי מסורבלות מעט, ואני מכאיבה לה. לבסוף אנחנו מצליחות, ואני אוחזת את הידית של הסיר, מסיטה את הוילון, ונושאת את הסיר בזהירות לשירותים. לאחר שאני מרוקנת אותו, אני שוטפת ידיים, ומרימה את מבטי למראה, אני בוחנת את תווי פני בחטף, מתאמצת להבחין בשינוי. אני נראית בדיוק כמו לפני שעתיים. כאילו לא קרה כלום. אבל כל כך הרבה קרה. אני מנגבת באצבעותיי את שפתי, תוהה אם גם האחות קלרה ראתה את שאריות הקפה שהצטברו בשעות הארוכות בזוויות פי. "אמא, אמא" אני שומעת את בתי קוראת לי חלושות, ואני נפרדת מבבואתי ומזדרזת למיטתה. מצחה מקומט מכאב ואני מחבקת אותה בעדינות, שלא יכאב. אני לוחשת לה: "זה יהיה בסדר מתוקה שלי, זה יעבור." כאילו היא עדיין התינוקת הקטנה שלי. אבל אני יודעת שאני לא יכולה לעזור לה כעת. את המלחמה הזאת היא תצטרך לעשות בעצמה. לכאוב בעצמה, להצטער בעצמה וללמוד להפעיל את גופה מחדש בעצמה. ואני מביטה בפאר היצירה שלי, שכעת עטופה בגבס רענן וטרי, מנשקת אותה נשיקות קטנות במצח, ומנסה לשאוב עם כל נשיקה את הכעס שמרעיד את גופה יחד עם הכאב. לאט לאט היא שוקעת שוב לתוך השינה, ואני מנסה להיטיב את תנוחתי מבלי להזיז אותה, מבלי לזעזע את המיטה. אור צהבהב של יום חדש מפציע דרך החלון המלוכלך של החדר, והבוקר מביא עמו קולות עליזים של אחיות שהגיעו זה עתה ליום עבודתן. מיד תתחיל פה המולה בית חולימית ואני שוב מרימה את עצמותיי הדואבות המתלוננות, ומסיטה את הוילון בדממה. אני רוצה לייצר לי ולביתי מרחב מוגן, אני מסרבת להשלים עם העובדה שגורלה של בתי פרוץ לכל עבר, שאין ביכולתי להגן עליה ולשמור עליה מכל משמר. אבל הוילון הוא רק אשליה, אין ביכולתי באמת להקים חוצץ בין בתי ובין העולם.

אני מתיישבת שוב על הכסא הקשה, עדיין קר לי מאוד, אני עוצמת את עיני, אבל הדמעות שנובעות מהמעמקים, מרימות את העפעפיים. אני מסתכלת שוב על בתי שנראית כרגע שלווה, וחוזרת בראשי על המשפט שאמר הרופא במיון כמו מנטרה: "זה רק שבר, זה רק שבר, זה רק שבר

#רשימות