קפה וסיגריה

אני צובטת את שפתי התחתונה בין השן החותכת השמאלית מלמעלה ובין אחותה דיירת הקומה התחתונה, תנועה שכנראה אימצתי לעצמי בימים האחרונים. בצד ימין של שפתי העליונה מתבקע לו פצע יובש קטנטן, תגובה קטנה לטמפרטורות שצנחו, ותל אביב שבדרך כלל בחורף מפרישה החוצה את כל מיצי הקיץ שהצטברו, קופאת מקור בפליאה. האנשים נפלטים אחד אחרי השני פנימה אל תוך בית הקפה, ואפם האדום, מגיר החוצה את עלבונם ממזג האוויר הקפוא בדמות נזלת. זה מתאים לירושלים האף האדום הזה. לא יאה לנו אנשי מישור החוף לשאת את עלבוננו בדמות אף אדום. גם לי קר, וידי חופנות את ספל הקפה הקטן, הלבן. קודם מקרבת את שפתי התחתונה לחגורתו של הספל, מן משחק מקדים כזה, אם התקרבתי מהר מידי אני נרתעת לאחור בתנועה קטנה בלתי נראית מחמת הבעירה בשפתי, אם אני מתואמת עם עצמי אני מצמידה את שפתי, לאט, בעדינות, ונענית בנשיקת ספל חמימה ומזמינה. העליונה קופצת ראש אל תוך הנוזל החום העמוק, ובהטיית הספל קלות על ידי אצבעותיי עד שאני חשה את צידו השני של הספל על קצה אפי- לא נושמת, לא שואפת אויר- אני גומעת. הנוזל החום מתפשט בתוך פי, ולשוני הבתולית, זו שלא חשה עדיין בבוקרו של יום מזון או משקה, מתמוגגת. בעוד ידי הימנית מניחה את הספל על הבר כדי שיתכונן למפגש הבא שלו עם שפתי, ידי השמאלית מחטטת בתיק ושולפת באחת סיגריה לבנה, מבהיקה ומפתה, וכשאני לא מוצאת את המצית, הימנית נזעקת לעזרה, ויחד שתיהן מפשפשות בתיק, בריקוד סוער ושלוח רסן שמתפתח בקרישנדו עד לשיא של מגעה הפלאסטי של המצית בקצות אצבעותיי, שעדויות ציפורניים אדומות. או אז תתחב לה הסיגריה רועדת מעט אל תוך שפתי המהדקות את אחיזתן בזו הלבנה, ואגודלי הימנית תחליק על הגלגלת של המצית ותאיר ניצוץ קטן, שידליק שלהבת, שיבעיר את זו הלבנה, שתישרף לה אל תוך ריאותיי. ראשי מורכן לעבר עיתון הבוקר, עיני, קוראות את האותיות הקטנות שבעיתון, אבל ראייתי המרחבית, קולטת את הגבר לשמאלי שאינו רווה נחת ממופע העשן שהעליתי זה עתה. בתחילה גופו זז טיפ'לה ימינה, אבל אני לא זעה מעמדת הברזל שלי: ישיבה זקופה, סיגריה בידי, השמאלית- בכל זאת אני מתחשבת- הימנית חובקת את הספל הקטן, ועיני תקועות בכותרות העיתון בריכוז רב. כשאני לא מגלה סימנים של בושה, הוא כבר מבשל במוחו את הניסיון להגיד לי לכבות אותה. ואני? נו, אני אין סיכוי שאוותר על הישיבה על הבאר, בפינה, אם היא לא תפוסה, עם זו הלבנה,ובן זוגה החום שבספל. אז אני מתעלמת, ומתחפרת, סנטרי מוציא עצמו סנטימטר החוצה, ועתה הוא בולט בחוצפה, כאילו מודיע לכולם: זאת, בעלת הבית שלי היא אדם נחוש! והיא לא אוהבת שידברו איתה בבוקר! זאת עובדה ידועה בקרב המקורבים! שפתיו נפקחות ואני מרגישה את הבל פיו, מרחוק, במעומעם, לפני שאני שומעת את קולו: "סליחה... סליחה... אסור לעשן במקום ציבורי", ואני חושבת לעצמי: או או, זה מהגרועים, הוא לא אומר: סליחה הסיגריה שלך מפריעה, לא מעניין אותו שפה על הבאר מותר לעשן, לא, הוא מצטט את החוק היבש. ואני שכועסת מאוד שלקחו ממני את הרגע הטיפשי שלי, חרא, חרא, חרא, מאמצת טון מספיק סמכותי כדי לגמור את העניין לפני שהוא מתחיל, אומרת:"פה –מותר" ככה, יבש וקצר, כמעט בלי להרים את העיניים, עם נקודה ברורה בסוף משפט. ולוקחת שאכטה. לא בן אדם שכמותו יוותר, לא, מיד הוא עוטה על פרצופו הבעה צדקנית של אזרח למופת ואומר לי, בקול קצת יותר חזק, ככה לפתוח לרדיוס הקרוב את הדיון: "זה חוק, אסור לעשן במקום ציבורי". אני כבר מרגישה איך היום הזה מתמוטט לי כולו, כשבעל המקום החביב קולט את ההתרחשות ומציל אותי מציפורניו של זה, ומסביר לו בעדינות ובאדיבות את חוקי המקום תוך כדי שהוא מוביל אותו לשולחן באזור הסטרילי. המבול שהחל זה עתה בחוץ כתרועת ניצחון, מחזיר אותי לקפה שבנתיים התקרר מעט, אני מכבה את הסיגריה ותרה בעיני אחר החלק הפנימי של העיתון. כעת, אחרי הכותרות, אחרי קפה אחד חזק וסיגריה, אני עוברת על החלק הפנימי של העיתון שגדוש ברכילויות כשמטרתי היא אחת, להגיע לעמוד הפנאי של העיתון. המתח הולך וגובר עם כל עמוד של העיתון, שכן לעולם לא אוכל לדעת מראש ידיו של מי כבר דפדפו בדפיו, ומי כבר הגיע לעמוד הפנאי, והאם חשקה נפשו בתשחץ, שזה לא איכפת לי בכלל, או שמא בסודוקו, ואם חשקה נפשו בסודוקו האם הרהיב עוז לפתור את הקשה ביותר, שזאת כמובן המחלקה שלי או הסתפק בשעשוע קליל של קל או בינוני. אך עוד לפני כן האספרסו החזק והסיגריה נותנים את אותותיהם, וכשאני מגיעה לעמוד הפנאי, ורואה לרווחתי שהקשה ביותר לבן ובתולי, אני מבינה שאין מנוס מביקור קצר בשירותים. אני מניחה את העט על העיתון, בתקווה שהמבין יבין, כי מלחמת ההישרדות על העיתונים בבית הקפה בבוקר היא קשה, ועולה למעלה לבית השימוש לרוקן את מה שחייב להתרוקן. כשאני שוטפת ידיים, אני בוחנת את דמותי במראה, השיער שלי כבר כמעט התייבש לאחר מקלחת הבוקר, ואני מנסה לארגן אותו, שאריות הקפה הראשון בזוויות פי, ואני מנקה אותן עם אגודלי, אני שולחת מבט במראה, מנסה להפתיע את עצמי, להסתכל בלי שארגיש שאני מסתכלת, מן משחק חסר סיכוי שמטרתו להבין איך אני נראית לעולם. אני נפרדת מבבואתי, ומזדרזת במורד המדרגות חזרה למקומי על הבאר. אפשר לנשום לרווחה, הסודוקו והעט מחכים לי בדיוק כפי שהנחתי אותם. אני מזמינה לי את הקפה השני, וכשזה מגיע מדליקה עוד לבנה אחת, ומתבוננת בתפזורת המספרים שעל גבי הנייר. ראשית מתבוננת בצורה הגראפית שלהם, אחר כך בוחנת אותם. תוך כדי שאני פותרת במהירות את מה שגלוי לעין, אני כבר מנסה להתרכז בנסתר, במה שקיים מתחת לפני השטח, במה שעוד מעט יתבהר. וככל שהמשבצות הריקות מתמלאות בדיו הכחול שלי כך תודעתי מתבהרת, ואני נפרדת מהערפול הנעים של הבוקר. מחשבות פולשניות חודרות למוחי, ורשימת המטלות שמחכות לי כבר נרשמות בראשי בדיו אדום. אני סוגרת את העיתון, מבקשת חשבון, משלמת, מחתימה את הכרטיס שיקנה לי קפה עשירי חינם, ולא שוכחת להשאיר טיפ.

#רשימות