סבתא גילדה

את סבתא ג'ילדה לא ממש הכרתי. היא לא התגוררה בארץ, ומידי כמה שנים היתה באה לביקור מאיסטנבול. שנים רבות היתה סבתא ג'ילדה בשבילי מעטפות תכלכלות עם דשים בפסים אדום כחול של דואר אוויר. לא יכולתי לקרוא אותם כי היו בצרפתית, אך כשהייתי שולפת אותם מתיבת המכתבים הייתי נמלאת בניחוח לוקום ומי ורדים. היו גם תמונות,תמונה בשחור לבן של סבתא ג'ילדה, וסבא דוד שמת מסרטן הריאות בשנה שנולדתי, עומדים בפתח בניין בכיכר סן. מרקו, שטיח של יונים הומות ומגרגרות לרגליהם, ועוד יונה שמנמנה על כתפו של סבי שעומד ומחבק את סבתי הקטנה בחיוך גדול וזיק של הומור בעיניו. תמונה אחרת בה הלבן של השחור לבן כבר מצהיב ובה עומדים שניהם, הפעם בפתחם של גני לוקסמבורג, ולרגליהם ילד צנום ושחרחר, ילדם היחיד, לבוש בשמלת בית ספר עם צווארון תחרה, גם הוא בחיוך, אבי משה. בפסח ובראש השנה היו מגיעות מתנות, סבתא היתה אומנית סריגה, ואני עוד זוכרת היטב את מגעו הצמרי של הפונצ'ו הכתום המלכותי על עורי, כשהתהלכתי לאורכו של הרחוב בו גדלתי בעיצומו של חמסין, וארשת חשיבות וגאווה על פני. כל זה עורר את דמיוני בהיותי קטנה, ובמהלך השנים התגלגלה דמותה של סבתא בראשי והפכה לדמות אריסטוקרטית הגדולה מהחיים. כשבגרתי והפכתי לנערה, נתבשרתי שבפסח הבא, יגיעו המתנות עם סבתא בעצמה. אבי ואמי החליטו שעכשיו כשסבתא מזדקנת לא טוב שתהא לבד והגיע הזמן שהיא תעלה לארץ. התרגשותי בשבועות שבאו לאחר מכן הלכה וגאתה, וביום המיועד קיבלתי יום חופש מבית הספר והתקשטתי בקפידה לקראת הנסיעה לשדה התעופה. זה היה מופלא בעיני שפתאום אני מקבלת סבתא חדשה, ולא סתם סבתא, אלא סבתא שבאה ממקום רחוק, סבתא שתמלא את ביתנו בניחוח אירופאי של לוקום ומי ורדים, סבתא שתפתח בפני את דלת הקסמים לעולם של מסיבות מסביב לפסנתר כנף, גביעי משקה מצטלצלים, וגברים בחליפות ונשים בשמלות ערב משיפון קליל ושפתון אדום. הייתי מוכנה ומזומנה לפסוע אל מעבר לדלת.

עמדנו מאחורי החלון הגדול באולם מקבלי הפנים בשדה התעופה, סקרתי בעיניים מתרוצצות את הקהל הרב, ולמרות שזמן רב לא ראיתי אותה, זיהיתי אותה מיד, שנייה לפני שאבי אמר "הנה היא, אני רואה אותה". ניסינו כולנו למשוך את תשומת ליבה בנפנופי ידיים נמרצים, והיא עמדה אל מול החלון הגדול, עיניה מצומצמות בניסיון לראות למרחוק, ושרירי פניה מקומטים מהמאמץ של אדם קצר רואי. ההבעה שלה היתה ניגוד מוחלט למראה המאוד מוקפד שלה. אישה באמת קטנטנה, מימדיה היו כשל ילדה, לבושה בחליפת שאנל במשבצות תכלכלות לימוניות, שתי רגליים רזות ככלונסאות היוצאות מן החצאית ונגמרות בנעלי עקב שחורות מצוחצחות למשעי, שמתכתבות עם התיק השחור הקטן התלוי על מפרק ידה. בשום פנים ואופן אי אפשר היה לומר שהיא אישה יפה, אך הלבוש המוקפד, והאיפור טשטשו את האף הנשרי והשקיות הענקיות מתחת לעיניים ואת קומתה המזערית. היא עמדה נטועה במקומה מתעלמת כליל מההמולה הישראלית שסביבה, לבסוף גילתה אותנו ונופפה בידה הקטנה בציפורניים אדומות ועשויות למשעי, בעדינות, וגם צמצמה את שפתיה האדומות והפריחה נשיקות מבעד לחלון. אז נפנתה למסוע לאסוף את המזוודה שלה, ואנחנו יצאנו החוצה לחכות לה.

כשיצאה לבסוף, טופפה בצעדים קטנים על עקביה, עכשיו כיסתה מטפחת תכלכלה את שערה, שלא תתקלקל התסרוקת, ומשקפי שמש כהים הסתירו את עיניה, ושני צעדים מאחוריה סבל מיוזע הנושא את מטענה הרב שכלל לא פחות משש מזוודות תואמות. כשסוף סוף עמדתי למולה, לא בדיוק ידעתי מה אני אמורה לעשות, בכל זאת לא בכל יום את מגרילה סבתא. היא חיבקה בחוזקה את אבי ואמי, הורידה את משקפיה ומחתה כמה דמעות, והחלה לדבר בצרפתית. אז אספה גם אותי לחיבוק ואני נשמתי מלוא אפי את אותו ניחוח שהטריף את דמיוני בכל השנים.

בתום החיבוק, הרחיקה אותי מעליה, כשהיא עדיין אוחזת בכתפי, כדי לבחון אותי לעומק.

היא הביטה בי והחליפה כמה מילים בצרפתית עם אבי, בוודאי אמרה כמה גדלתי ואיזה ילדה חביבה, אבי כנראה הזכיר לה שאני לא מדברת צרפתית, אז היא הסתכלה בעיניה החומות לתוך עיני, חייכה ואמרה באנגלית שבורה: "יו אר מיי דול, איי לאב יו סו מאץ'", אני חייכתי בנימוס בחזרה, ואז היא אמרה "יו אר סו סוויט", וטפחה לי על העורף בידיה הקטנות, ואז צבטה בחיבה את החזה שלי שרק לא מזמן החל לצמוח ואמרה :"או, קוקוני, קוקוני" , בשלב הזה נחלצה אימי לעזרתי וקראה לכולנו להתקדם לעבר המכונית. התקדמנו כולנו, היא אוחזת בידי שהחלה להזיע בחוזקה, משוחחת עם אבי בצרפתית נמרצת, מאחורינו הסבל המיוזע עם ששת המזוודות התואמות. כשחצינו את מעבר החצייה, נעמדה פתאום, ושלפה מתיקה קופסת גולואז עם פילטר, הכניסה לפיה וחיכתה. אבי הזדרז להדליק את הסיגריה והיא אמרה: " מרסי, מוריקו". אז גם שלפה מתיקה הקטן מניפה ורדרדה והחלה לנופף בתנועות קטנות ועדינות. אמי שכבר החלה לאבד את סבלנותה, אמרה בשקט לאבי: " נו, למה מחכים?" גם הסבל נראה מבולבל, מהעיכוב הבלתי צפוי בתוכניות, אך לכולם היה ברור שעכשיו מעשנים ומנופפים. עת לכל דבר. כשגמרה את הגולואז, הוציאה מתיקה מיכל מוכסף קטנטן, שהתברר שהוא מאפרה ניידת, וכיבתה את הסיגריה. כשהגענו לחיפושית הקטנה שלנו במגרש החנייה, בחנה אותה באי אמון מסוים, ונכנסה בעדינות למושב שליד הנהג בעוד אבי פותח לה את הדלת. אחר כך היינו צריכים כולנו לאמץ את מוחנו ולהיזכר בשיעורי פיסיקה שימושית כדי להכניס את ששת המזוודות התואמות לחיפושית הקטנה. משהצלחנו יצאנו לדרכנו. סבתא התחילה להזיע בתוך חליפת השאנל ושלפה ממחטה עם ראשי התיבות של שמה רקומים, נופפה במניפה ביד ימין וניגבה את הזיעה ביד שמאל. ריח הלוקום ומי הורדים החל להתערבב עם ריח הזיעה, זמן מה פטפטה עם אבי בצרפתית, אחר כך נרדמה עם פיה פתוח והחלה לנחור, נחירות עזות יחסית לגופה הקטן. וכולנו דהרנו בחיפושית קדימה למה שיהיה מעתה חיינו המשותפים עם סבתא ג'ילדה.

#רשימות