לפני החתונה

"את בטוחה?" וכשפתחה את פיה והגתה "כן, בטוחה", בהיסוס כמעט בלתי מורגש, כבר היה מחפש את מפתחות המכונית שלה בחדר השינה, מפשפש בערימה של חפצים שנחו יחדיו בערבוביה זה ימים ארוכים: קופסת ממחטות אף גדולה ולצידה ממחטות אף משומשות, חלקן כבר קשויות מדמעות ונזלת, כמה ספרים שהתכסו בגרגרי אבק כמעט בלתי נראים, אך מורגשים היטב בקצות אצבעותיו, ומאפרה מוכספת שהכילה בתוכה עדות ללילות ארוכים וטרופים של חוסר שינה, בדלים לבנים שלה ובדלי וירג'יניה חומים שלו. לבסוף יצא מן החדר בבהילות לסלון, עוד הספיק בדרך להחליק על כתפה ספק ליטוף, ספק לחיצה, ושלף את המפתחות מתיקה. היא עוד עמדה נטועה במסדרון, כשהוריד במהירות את מעילו מן הקולב, אוחז בצווארון מעילה בידו השנייה.

"את בסדר? את מפחדת?" שאל ופרש באדיבות רכה את המעיל מאחוריה, והיא בצימאון התמסרה להבל פיו הננשף על צווארה, מוצפת בתחושת בעירה צורבת, מכניסה את זרועותיה לשרוולי המעיל שמקדם אותה בקרירות של ביטנה מבריקה: "קצת, כן מפחדת", אמרה, ועיקלה את שפתיה לחיוך קטן כמסמנת אני מפחדת אבל מתגברת. עוד הספיק לחטוף בדרך החוצה בקבוק וויסקי, ככה, לערפל את התודעה שכבר היתה ספוגה טוב טוב באלכוהול, וכבר ירדו שניהם במדרגות, הוא במהירות לפניה מבלי להביט לאחור, פן תתחרט, והיא ברגליים כבדות, משתאה אל מול שמחת החיים החדשה שניכרה כעת בתנועותיו.

את זוכרת איפה חנית את האוטו? שאל , והיא שהאלכוהול, והעייפות הגדולה, והתחושה שליוותה אותה כל אותם שבועות אחרונים שהיא על קרוסלה שמסתחררת במהירות האור, נברה במוחה שוב ושוב ולא הצליחה להיזכר. סימנים של קוצר רוח כבר ניכרו עליו כשהלך לאורכו של הרחוב, תר אחר מכוניתה, וכשמצא אותה לבסוף, נכנס במהירות למכונית, ונסע בהילוך אחורי מרעיש, עד למקום בו ישבה על שפת המדרכה. כאילו קיוותה שלא תימצא המכונית, והתכנית לא תצא לפועל בסופו של דבר.

כל אותם רגעים קצרים ניסתה לגייס את שפיותה, אולם השפיות נעשתה מן מושג ערטילאי, קדום, זה ששייך לימים אחרים, בהם חיה חיים מסודרים, עתה לא היו כמעט סימנים לאותם חיים מסודרים, אפילו ברורים. הוא פתח את דלת המכונית וסימן לה בראשו להיכנס. היא התיישבה לצידו וחשבה לעצמה והלא הם נראים כמו כל זוג העומד לפני יום חתונתו, זוג יפה, אפשר לומר אפילו מעודכן: שניהם מצליחים בעבודתם, שניהם נראים טוב. כשהחליטו למסד את הקשר ביניהם, ולבוא בברית הנישואים,ידעה שיתכן שהבחירה בעייתית משהו, אולם הלהיטות הגדולה, גילה המתקדם, והצורך העז לשכן ברחמה עובר קטנטן, מילאו את ליבה באופטימיות שלא לפי אופייה. אמנם ככל שהתקרב התאריך הנקוב, התרבו המשוכות שבדרך, אך כסוסה גאה דהרה קדימה במלוא כוחה. אולם ככל שקו הסיום נראה קרוב וברור יותר, כך התרבו ספקותיה, ועכשיו כשהיא ישובה לצידו, נדמתה לעצמה פחות ופחות כסוסה דוהרת, ויותר ויותר כחמור עייף שנערותיו קורעות לב.

הסתכלה שמאלה על צדודיתו היפה, הוא נראה כל כך מרוצה וכל כך להוט, וגם כל כך אוהב לפתע פתאום, והוא, שהרגיש במבטה, נפנה אליה ואמר לה באותה רכות שאפיינה את הליכותיו מהרגע שהסכימה לנסוע לשם, אותה רכות שהתמכרה אליה כי היתה כל כך נדירה: "אל תפחדי, כבר דיברנו על זה שרק אם נכיר אחד את השני לעומק ולרוחב עם כל הטירופים שלנו, זה יעבוד. את גם לא חייבת להשתתף, רק אם תרצי... אולי יתחשק לך, אל תחליטי עכשיו, תראי מה יבוא לך". והיא הנהנה בהסכמה רפה, ואחר כך בכל זאת גייסה איזשהו שמץ מאותה שפיות קדמונית ואמרה: "כן, השאלה היא אם זה לא מאותם דברים שאחר כך אין דרך חזרה...". וכשעצר את האוטו בחריקה, כל אותה רכות התפוגגה באחת, והוא אמר: "אז בואי הביתה , לא צריך." הבינה שכבר עכשיו אין דרך חזרה. "לא אני לא רוצה הביתה, אני רק אומרת שאני מפחדת שאחרי זה החיים כבר לא ייראו אותו דבר לעולם." אמרה כמתנצלת בקול מלא באוויר. את שארית הדרך עשו בדממה. כשראתה שהם מתקרבים, לגמה עוד כמה לגימות חיזוק מן הוויסקי. עכשיו יכלה להביט על צדודיתו ללא הפרעה, שכן הוא כבר הביט מן החלון תר אחר האובייקט האידיאלי. גם היא הסתכלה החוצה, מתוך אדי האלכוהול וקצוות מחשבותיה המעורפלות, והחושך שכיסה את הכל כשמיכה מרופטת, צצו הדמויות, חלקן ניצבות בודדות וחלקן שתים או שלוש ביחד, משוחחות כאילו הן בצהרי היום ולא באישון לילה בקור מקפיא. לפניהם ואחריהם במרחקים מדודים מכוניות נוספות, נוסעות, עוצרות ליד הדמויות לפעמים נוסעות שוב אחרי חילופי משפטים קצרים, ובפעמים אחרות, דמות נכנסת לתוך המכונית. היא התכווצה במושב המכונית שהבינה לפתע שרק את המכונית שלה מאכלסים גבר ואישה יחדיו. קולו החריד אותה ממחשבותיה כששאל: "נראית לך?" וחיווה בראשו לעבר אישה צעירה, תמירה ושחומה. האישה עמדה בצד הכביש, קשה היה להבחין בפניה מפאת החושך, אבל היה אפשר לראות שקר לה מאוד, והיא חיבקה את עצמה בידיה בניסיון להתחמם. כשראתה את מכוניתם מאטה, זנחה בבת אחת את ניסיונה להתחמם, וגופה החל לדבר בשפת פיתוי מיומנת כששלפה סיגריה מתיקה והציתה אותה. לרגע אחד הוארו פניה בלהבה, ואפשר היה להבחין שהיא כבר לא צעירה. בעוד היא מתלבטת כיצד להשיב לשאלה שלו: נראית לך? התקרבה האישה למכוניתם, רכנה קדימה לעבר חלונו ואמרה: "שלישיה זה יותר יקר". הוא ניפנה אליה בחיוך חם ופנים שואלות, ומיד חזר אל האישה שרכנה לעבר חלונו, עכשיו התכופפה מעט יותר וכבר דחפה את פניה לתוך האוטו כך ששני שדיה נמחצו אל מסגרת החלון התחתונה. האוטו נימלא בריח חזק של וניל שגרם לה סחרחורת "נו, אז מה את אומרת? נראית לך?" קוצר רוחו כבר ניכר בקולו ובפניו, היא הסתכלה קצרות לעבר האישה שבחלון והנהנה בראשה: "כן.. בסדר...." האישה בחלון הזכירה ששלישיה זה יותר יקר. הוא משך את מעצור היד במהירות, פתח את הדלת, "בואי! " הפטיר, ועבר בחיפזון למושב האחורי. השחומה נכנסה מיד אחריו, והשאירה את הדלת פתוחה. הוא כבר פשט את מכנסיו, הוציא מכיסו קונדום, וקרע את עטיפתו בין שיניו. "נו, את לא באה?" אמרה השחומה "להסתכל ולהשתתף זה אותו מחיר" והרימה את גבותיה , "אני, מ'כפת לי" אמרה והלבישה בידיים מיומנות את איברו. הוא השעין את ראשו לאחור ופניו לבשו התמסרות מוחלטת. השחומה דחפה את ראשה בין רגליו, והניעה אותו קדימה ואחורה, מידי פעם היה נחבט במושב שלה מלפנים , והיא שישבה נטועה במקומה עדיין במושב לצד הנהג, הזדעזעה פעם מהחבטות בגב המושב, ופעם מקפיצותיה של המכונית. באיטיות ובזהירות שהיתה מיותרת הפנתה את ראשה לאחור. פניו כבר היו חרושים בהנאה מיוסרת של אדם שעומד להגיר מתוכו את עסיס החיים, וכבר יודע שלאחריו יבוא הריק, והשחומה כפועלת מיומנת שמפעילה מכונה, מדייקת בתנועותיה, מניעה את ראשה, בקצב מדויק של מטרונום. כשגמר, הרימה את ראשה, ובאותה מיומנות שלפה טישו מתיקה, ניגבה את פניה, מרחה שפתון חדש על פיה ואמרה לה: " נו נהנית? מה, את חברה שלו?" "כן", אמרה לה חלושות כמי שמופתעת מקולה שלה, "אנחנו עומדים להתחתן". "מה את אומרת" אמרה השחומה, "אישה טובה מצאת לך." הוא כבר הרים את מכנסיו ועכשיו היה קצר רוח לשלם ולהיפטר ממנה. את הדרך חזרה עשו בשתיקה. כשהגיעו הביתה, ליטף את לחייה קלות. "את בסדר?" שאל, ומיד נכנס למיטה ונרדם. היא, שריח הווניל דבק בנחיריה, נחפזה למקלחת, פושטת את בגדיה בדרך, אוחזת אותם בקצות אצבעותיה ומשליכה אותם בבהילות לסל הכביסה. בזווית עינה, תוך כדי שהיא מסובבת את ברז המים החמים במהירות, היא מבחינה בצדודית מזמינה הניבטת אליה מן המראה הקטנה, פחד אוחז אותה ומניא אותה מלהישיר מבט אל דיוקנה. אך הצדודית כמו מתעקשת על ליטרת הבשר שלה, הסתכלי, הסתכלי אלי, היא כאילו לוחשת. והיא נעמדת ערומה ומבוישת עם ראש מורכן אל מול המראה, אל מול הצדודית התובעת מבט. לאט לאט, היא מרימה את ראשה, חוליה, חוליה, עיניה עצומות, שערה סתור, לבסוף היא פותחת את עיניה ומישירה מבט. המפגש הטעון הזה עם עצמה מפרה את צינור הדמעות שלה וממלא את עיניה בדמעות צורבות ואדומות, מעט דמעות, כגשם על אדמה צחיחה וחרבה. כשהמעיין מתגבר ומתערבב עם אדי המים החמים שכעת כמעט מכסים לגמרי את דמותה במראה, היא מבחינה במים שכמעט עולים על גדותיהם באמבטיה. בהחלטיות היא נפנית לסובב את הברז בחזרה, תוך כדי ניגוב דמעותיה, וביעילות שאפיינה אותה כל כך פעם היא שולפת מן הארון הקטן סכין גילוח חדש מחבילת הסכינים החדשים שלו, ונכנסת לאמבטיה. עוד התלבטה איזה הווריד הטוב ביותר, ואחר כך עוד הספיקה לראות את הכתם האדום כל כך. את הכאב לא הצליחה להרגיש.

#רשימות