חיפוש
לנטוש שמלה
- גילי בן אוזיליו
- 22 בדצמ׳ 2017
- זמן קריאה 2 דקות
ישנו אגף דומם בארון שלי, מחלקת הבגדים המוחרמים. אוסף של פריטים שנלבשו אי שם בעברי, ולא עוד. ולא בגלל שסר חינם בעיני, או שלא עמדו במבחן הזמן, אלא פשוט משום שהם מזכירים לי ימים ומאורעות שאני מעדיפה לשכוח.
מידי פעם הם ניבטים אליי מן הארון, ושואלים בדממה אם עברו כבר את תקופת הצינון, ונענים בשלילה. עונש זה עונש.
אבל הבוקר כשדפדפתי בארון וחיפשתי בגד מתאים לאודישן מאוד חשוב, צדה את עיני באגף המוחרמים השמלה השחורה הקטנה והסקסית. שאלתי את עצמי אם חמש עשרה השנים שחלפו מאז לבשתי אותה הקהו את ההשפלה ואת סערת הרגשות שהתלוו לה, ונוכחתי שלא. הספיק מישוש אחד שלה בקצה אצבעותיי בשביל שארגיש כאילו ממש עכשיו אחוריי החינניים הארוזים בשמלה הקטנה מונחים על המושב הרך של כסא המסעדה, ואני מעיינת בתפריט ומחכה לגבר חלומותיי. ומחכה, ומחכה, ומחכה, ומי לא בא? גבר חלומותיי. ולא מפני שהתעכב בעבודה, ולא משום שנתקע בפקק, ואפילו לא כי שכח. אלא פשוט משום שהחליט שהדרך הנאותה לסיים מערכת יחסים היא להיעלם. טוב שהיה מתחשב במיוחד ונעלם לי כשהייתי במסעדה מפוארת, לפחות לא השאיר אותי לבד.
בעודי מזכירה לעצמי שחמש עשרה שנים מפרידות ביני ובין המאורע העגום, והיום יש לי בעל ושתי ילדות, אני שולפת את הקטנה השחורה, ומודדת אותה. אני מכניסה את הבטן כשאני סוגרת את הרוכסן, אבל ראו זה פלא, השמלה עולה עליי, ולא רק זה, היא עדיין מאוד יפה, ובעיקר מאוד פונקציונאלית לדמות הרוצחת המאפיונרית המגיעה מלוס אנג'לס ומצחצחת סכינים מול ראש המאפיה המקומית תוך כדי פיתוי.
אני מתאפרת ומשננת את שורותיי מול המראה, ואני מרוצה. אני נראית טוב, אני משחקת היטב. התפקיד שלי, זה ברור.
לאחר המתנה הכרחית אני נקראת לחדר על ידי הבמאי, שמסביר לי שמיד יגיע הפרטנר שלי לאודישן, שהם מעוניינים לבדוק התאמה, וכשאני שואלת מי הפרטנר, נפתחת הדלת, ונכנס - הנעלם. כמובן שמצחצחת הסכינים הפתיינית התאדתה בו ברגע, ואת מקומה תפסה הדמות הננטשת במסעדה, ושוב נאלצתי להזכיר לעצמי שעברו חמש עשרה שנה. אבל מה שהראש יודע הבטן עוד לא למדה, והגוש הקטן של ההשפלה תפח בשניות למימדים מבהילים ואיים לצאת מתוך גרוני בצורת קיא. ואני, שחקנית מקצועית שכמותי, ברחתי כל עוד נפשי בי, ממלמלת דברי התנצלות בלתי ברורים.
למה לא ניצלתי את ההזדמנות? כך יכולתי לפתות אותו, להסעיר את חושיו בתור מצחצחת הסכינים, ואחר כך לחבוט בו לפי הוראות התסריטאי במטף כיבוי אש, ואפילו להרוויח כסף תוך כדי. זאת היתה אמורה להיות השעה הגדולה שלי, שעת הצדק והחסד, שעת הנקמה.
צעדתי הביתה עם השמלה השחורה הקטנה שלי, אזני נצרבת מקול נזיפתה של הסוכנת שלי בטלפון, עיניי מלוחלחות מדמעות ומהשמש החזקה, וחשבתי לעצמי שלפעמים זה לא רע לנטוש את הספינה, אבל לפעמים עדיף פשוט לנטוש את השמלה.
פוסטים אחרונים
הצג הכולזו ההזדמנות, אמרתי לעצמי, בעודי מפשפשת במעט הבגדים המתגוללים בתוך המזוודה. רובם מלבושים נוחים כיאה לתיירת, אך מקצתם פריטים שניתן להרכיב...
בימים אלה, כשרסיסי מחשבות מורבידיות נוטפות במוחי הקודח ומתקשות על פניו כשעווה אפרפרה, כל דפדוף בארון הבגדים נהפך לסוגיה פילוסופית. וכדרכם...
אני מפשפשת ומפשפשת בארון, תרה אחר המלבוש המתאים ביותר למאורע המתקרב: שיהיה יפה אך לא מתחכם, נשי אך לא מפתה, וכמובן נוח. המבחר גדול וברור...