חליפת השאנל

אני פותחת את הדלת, שמקדמת את פני בחריקה זועקת. כאילו מתלוננת ואומרת: יכולת להזהיר אותי מראש, יכולת לומר שאת הולכת לשפוך את קרביילציבור! אני מתעלמת, וכשראשי תקוע בתוך ארון התלייה שלי, אני מתחילה לדפדף בין האריגים. משבצות, פרחים, פסים ונקודות, קקופוניה פרועהשל מקומות, זמנים ואנשים, של עבר והווה ואולי גם קצת עתיד. אצבעותיי מרפרפות על הבדים, עיניי עצומות, ובבת אחת מכה ריח מי הוורדים אתנחירי, ובלוטות הרוק שלי מפרישות עסיס כאילו יודעות שתכף יתמלא פי בטעמו המתוק של הלוקום. קצות אצבעותיי מצטמררות למגע הצמרי, המעטשעיר, ואני לא צריכה לפקוח את עיני בשביל לדעת שזאת חליפת השאנל המשובצת של סבתא ג'ילדה. אני מתגלשת על המשבצות לשנות השבעים.

למרות שמעולם לא ראיתי אותה, זיהיתי אותה מיד, שנייה לפני שאבי אמר "הנה היא, אני רואה אותה". ניסינו למשוך את תשומת ליבה בנפנופי יד.היא עמדה מול הזגוגית העצומה, באולם מקבלי הפנים בשדה התעופה, עיניה מצומצמות ושריריהן מקומטים ממאמץ של קצרי רואי. הבעתה ניגודמוחלט למראה המוקפד. אישה קטנטנה, לבושה בחליפת שאנל במשבצות תכלכלות לימוניות, שתי רגליים רזות ככלונסאות מבצבצות מחצאיתונגמרות בנעלי עקב שחורות מצוחצחות למשעי. אי אפשר לומר שהיא יפה, אך הלבוש המוקפד והאיפור טשטשו את האף הנשרי והשקיות מתחתלעיניים. נטועה במקומה, מתעלמת מההמולה סביבה, גילתה אותנו ונופפה בידה הקטנה, בעדינות, וגם צמצמה את שפתיה האדומות והפריחה נשיקותמבעד לחלון. אז נפנתה למסוע לאסוף מזוודה.

כשיצאה לבסוף, טופפה בצעדים קטנים על עקביה, כשמאחוריה סבל מיוזע הנושא את מטענה שכלל לא פחות משש מזוודות תואמות. כשסוף סוףעמדתי מולה, לא ידעתי מה לעשות. לא בכל יום מגרילים סבתא. היא חיבקה בחוזקה את אבי ואמי, מחתה דמעות והחלה לדבר בצרפתית. אז אספהגם אותי לחיבוק ונשמתי מלוא אפי את אותו ניחוח זר. בתום החיבוק, הרחיקה אותי, והסתכלה בעיניה החומות לתוך עיניי, חייכה ואמרה באנגליתשבורה: "יו אר מיי דול, איי לאב יו סו מאץ'". חייכתי בנימוס בחזרה. אז צבטה בחיבה את חזי שרק החל לצמוח ואמרה :"או, קוקוני, קוקוני". אמינחלצה לעזרה וקראה לכולנו להתקדם למכונית. במעבר החצייה, עמדה פתאום ושלפה "גולואז" עם פילטר, הכניסה לשפתיה וחיכתה. אבי הזדרזלהצית. "מרסי, מוריקו", אמרה. אז גם שלפה מניפה ורדרדה והחלה לנופף בתנועות קטנות ועדינות. אמי סיננה: " נו, למה מחכים?" גם הסבל נראהמבולבל מהעיכוב אך לכולם היה ברור שעכשיו מעשנים ומנופפים. כשגמרה את הגולואז, הוציאה מתיקה מיכל מוכסף קטנטן, שהתברר כמאפרהניידת, וכיבתה את הסיגריה. כשהגענו לחיפושית הקטנה שלנו, בחנה אותה בהסתייגות ונכנסה באלגנטיות למושב הקדמי בעוד אבי פותח בפניה אתהדלת. אחר כך אימצנו כולנו את מוחנו בפיסיקה שימושית כדי להכניס את ששת המזוודות התואמות לחיפושית הקטנה. משהצלחנו יצאנו לדרכנו.סבתא הזיעה בחליפת השאנל, ריח הלוקום ומי הורדים התערבב בריח הגוף. זמן מה פטפטה עם אבי בצרפתית, אחר נרדמה בפה פעור והחלה לנחור,נחירות עזות יחסית לגופה הקטן. דהרנו בחיפושית קדימה למה שיהיו מעתה חיינו המשותפים עם סבתא ג'ילדה.

אני מצמידה את לחיי לבד השעיר, וחושבת כמה מוזר שאריג אינו מתכלה במשך כל כך הרבה שנים. חליפת השאנל עוד תקבור את כולנו. וכמה אנישמחה שכולנו נקברים ערום ועריה.

#כביש40