המעיל הטוב

כשפתחתי הבוקר את הארון, הוא פשוט הקיא את תכולתו עלי. צר המקום מלהכיל, ולאחר התחמקויות אינסופיות, גמלה בלבי ההחלטה האמיצה למיין ולסדר. ערמתי על המיטה את הערבוביה הססגונית, והתחלתי בעבודה המייגעת והמשעממת.

מכיוון שיש לי נטייה לאגור, נקטתי בשיטה שקראתי עליה פעם באחד מעיתוני הנשים, שגרסה שבגד שלא נלבש במהלך השנתיים האחרונות - דינו נגזר. בעוד הערימה על הרצפה גדלה והולכת, התמלאו המדפים הריקים בשורות מסודרות וצבעוניות של אריגים, אותם בגדים שנבחרו בקפידה ועכשיו מסתכלים בחמלה על הערימה המכווצצ

'ת שעל הרצפה. הסדר מתהווה בשורות וטורים לפי גוונים ובראשי מתנגן הלחן אביב הגיע פסח בא.

והנה מבצבצת, שאננה, פרווה חומה ורכה, שמחוברת למעיל חורף מאריג צמר שחור, עם בטנה טובה בחלקו הפנימי, מעיל מצוין לארצות הקור, יפה, אלגנטי ומחמם, שימושי מאוד לגיחות חורפיות לחו"ל. המנגינה שמאווררת את התאים האפורים שבמוחי נפסקת לאיטה, והמחשבה על המעיל ממלאת את החלל הריק שהותיר הלחן. מה לעשות איתו?

השאלה גדולה בהרבה משאלת המקום. המעיל הטוב הזה שייך לחברתי משכבר הימים, שהייתה לי כאחות שנים רבות ושאיתה ניתקתי יחסים לפני כמה חודשים. ולא בגלל שפגעה בי, גם לא בגלל מריבה שהתגלעה בינינו, אלא פשוט משום שכנראה היתה זו חברות שהיתה שייכת לתקופה מסויימת, והזמנים, כפי שאומרים, משתנים.

הרבה רגשות אשם היו לי סביב הניתוק הזה, אולם הצלחתי לדחוק ולדחוס אותם עד שאילפתי אותם לסור למרותי ולהכנס לתרדמת, ועכשיו התעוררו אלה, התמתחו ושלחו זרועות. כל החלל המאוורר שנפער בראשי על ידי ערמות הבגדים שסודרו, התמלא באחת עם מועקה. אם אטלפן להחזיר את המעיל אסתכן בשיחת נפש ונזיפה. אם לא אחזיר - ייהפך לתזכורת תמידית לבוגדנותי.

אני מחליקה את זרועותיי במורד בטנת שרוולי הסאטן של המעיל, הפרווה מדגדגת קלות את עורפי, כפתור עגול לתוך לולאה, כורכת סביב מותני את החגורה, מהדקת חזק וקושרת, ומתבוננת במראה.

אף שאני עם גרביים המעיל משווה לי חזות רעננה, אריסטוקרטית מעט. אני מכניסה את כפות ידי לתוך הכיסים העמוקים, ובוחנת עתה את צדודיתי. חם לי ונעים לי, ובבת אחת אני מסירה את המעיל מעלי.

הנחתי אותו בצד וחזרתי למיין את מה שנשאר ולארוז את הערימה שנעלבה שגבהה לה על רצפת החדר. התבוננתי בסיפוק על המדפים המסודרים. נשאר רק דבר אחד. בידיים רועדות אני לוחצת על המקשים בטלפון. אני עדיין יודעת את המספר בעל פה. עם כל צליל חיוג הלב שלי דופק בסינקופה, ושניה לפני שאני מחליטה לנתק, אני שומעת את הקול הנעים עונה "איסתא שלום".

בסוף אותו שבוע, עמדתי עם בן זוגי בתור לבידוק הבטחוני לטיסה לפאריז, ידי השמאלית אוחזת בידו, ידי הימנית אוחזת בחוזקה במעיל החורף הטוב.

יכול להיות עדיין קר בפאריז. מזל שהתפנה מקום בארון.

#כביש40