דגל אדום

אני מפשפשת ומפשפשת בארון, תרה אחר המלבוש המתאים ביותר למאורע המתקרב: שיהיה יפה אך לא מתחכם, נשי אך לא מפתה, וכמובן נוח. המבחר גדול וברור שזה בעצם לא כל כך משנה, אבל החסר בשעות השינה ופעימות הלב המואצות שלי משווים לבחירה חשיבות יתר. שמלה או חצאית לא באות בחשבון, זה בטוח, עקב המטפס המתקרזל על רגלי, אז מכנסיים, זה יהיה פחות נוח אבל עכשיו אין ברירה.

לבסוף אני בוחרת בג'ינס מהוהים, היחידים שנשארו מלפני עידן הסקיני הארור, כך יהיה נוח יותר, כך לא אצטרך לחלוץ את הנעליים. את פלג גופי העליון אני עוטפת בחולצת כפתורים בגזרה משרדית משהו, שצבעה אדום כדם. דגל אזהרה המאותת נגד סכנה. לבסוף אני מביטה במראה: בבואתי משדרת את המסר הדרוש – אשה צעירה נאה אך לא מתאמצת, בשלה אך לא משומשת, פשוטה עם קורטוב תחכום. אני מתאמנת על החיוך, מעקלת את זוויות פי, החושפות, אבוי, את הרעד הגדול שבבטני. "תזכרי לחייך כמה שפחות" אני אומרת לעצמי, בעודי מחפשת בבהילות את מפתחות המכונית.

באיחור קטנטן אני מתיישבת מולו, גופי מכווץ עד כדי כך שאני בטוחה שאיבדתי כמה סנטימטרים בנסיעה הקצרה מהבית לכאן. סמול טוק. אומנות הלהג שאף פעם לא הצטיינתי בה. עכשיו אני גם משתדלת לא לחייך, עובדה שמקשה עוד יותר. וכך אני מהנהנת בסבר פנים רציניות מאוד ומאשרת שאכן, חם היום מאוד, ושכן, כל העיר פקוקה. אני כל כך רצינית עד שאני גורמת לו לבחון אותי במבט ארוך שמערבל את בני מעיי. אבל אפשר להבין אותו. מי מדבר על מזג האוויר בטון של פצצת אטום?

בחלק הפנימי של החדר אני פושטת את מכנסיי ותחתוניי ונשארת עם הנעליים בדיוק כפי שתכננתי, אני צועדת לעבר הכסא ומניחה את אחוריי על הנייר המרשרש קלות תחת משקלי ומחכה. כשהוא מתמהמה אני מכחכחת קלות בגרוני. "כבר בא", הוא סח בקולו העמוק.

אני פותחת את רגליי במאמץ גדול, המגע של אצבעותיו בתוכי כנייר זכוכית מספר 8. החולצה האדומה כדם משתפלת לה ברפרוף במורד בטני. התמונה של המפגש הזה שבין רגליי העירומות, בואכה מפשעתי המקורזלת והשחורה, עד לחולצה האדומה כדם כמו שריון, לבין כפות ידיו העטויות בכפפות לטקס, נוגעת לליבי.

"תרפי", הוא אומר, מה שגורם לי להתכווץ עוד יותר. אני מתביישת בצמחיה שעל רגליי, אבל נדמה שהוא כל כך עסוק בענייניו שם למטה, עד שגם הבושה מתפוגגת בכלימה. לבסוף הוא גומר. "בואי, תתלבשי ונדבר קצת". מושפלת מעט אני לובשת את תחתוניי ומכנסיי המהוהים ומתיישבת מולו.

גל נוסף של חרדה מציף אותי ואגלי זיעה שכבר התרחבו לכתמים מנקדים את חולצתי האדומה כדם. הוא מחייך אלי את חיוכו המקסים: "הכל תקין, נתראה עוד חצי שנה?" אני מהנהנת ומרשה לעצמי לחייך יפה לפרידה. אני סוגרת את הדלת מאחוריי בהקלה גדולה, גופי מתרחב בחזרה למימדיו הרגילים, אני מקפצת במורד המדרגות, וחושבת כמה מוזר להתלבש כל כך בקפידה רק על מנת להתפשט.

#כביש40