אלן דלון או הומאז לפנטזיה

זו ההזדמנות, אמרתי לעצמי, בעודי מפשפשת במעט הבגדים המתגוללים בתוך המזוודה. רובם מלבושים נוחים כיאה לתיירת, אך מקצתם פריטים שניתן להרכיב מהם תלבושת עם ניחוח צרפתי. הגעתי עם בן זוגי וילדותיי לבירת התענוגות, ואחרי מספר ימים של אייפל, יורודיסני ומקדונלדס, הגיע תורי - בוקר פריזאי חופשי ממשפחה ומאתרי חובה. אמנם, בבוקר כזה לא תתכן הגשמת פנטזיה מהסוג של אני שועטת בסיטרואן כחולה עם גג נפתח, מטפחת מנוקדת על הקארה הבלונדיני, קווצת שיער אחת מעטרת את פניי ברוח העליזה ולצידי אלן דלון. אבל אני מוכנה להסתפק בפחות.

אני מושחת את גופי במיני שמנים פריזאים שיהפכו אותי לפי הפרסומת לנערת בריוש עסיסית וטרייה. אחר כך אני שולפת חצאית עיפרון שחורה, אורזת את רגלי בגרביונים שחורים המעוטרים במעוינים כמעט בלתי נראים, גופיה באפור מעושן ומעליה סוודר קטן אפור. כהומאז' לפנטזיה אני קושרת לצווארי מטפחת קטנה מנוקדת, מתאפרת קלות, ונפרדת מבני משפחתי, לא לפני שאני מודיעה שנורא אתגעגע.

ו...לדרך. אני בוחרת בית קפה בדקדקנות. התפאורה חייבת להיות מושלמת, וזה לא קשה בעיר שמשפריצה את יופיה בחוצפה ושחצנות. השמש מטיילת על פניי בנעימות, מלצר חביב מברך אותי בבונז'ור מתנגן ואני מצליחה להגות במבטא מהוקצע "אספרסו". המקום מתמלא לאיטו בפריזאים ופריזאיות והמראה משובב את נפשי. אני מרגישה שייכת, ואף אחד מבני משפחתי אינו נמצא כאן כדי להסגיר אותי בעברית.

הקפה מגיע. אני מדליקה לי גולואז קטנה מחפיסה שקניתי מבעוד מועד, שואפת בהנאה גדולה ומתבוננת. משמאלי קמו שתי גברות אלגנטיות עם כלבלבים אלגנטיים לא פחות, ועל המקום הסתער גבר. אני מציצה בו דרך משקפי השמש הכהות שלי: נאה, שחום, בלורית צרפתית, לא צעיר, עם צלקת בלחיו המשווה לדמותו נופך מסתורי. עיניו חמות וריסיו ארוכים. בחיוך שובה לב הוא מזמין קפה, פותח תיק ומוציא ערמת ניירות לעיון.

אני מודעת לכך שגם הוא מתבונן בי מהצד, ומתאפקת עד לסיגריה הבאה. אני שולפת את ה-Le Monde, גם אותו רכשתי קודם כדי להראות עסוקה, ובעודי מנסה להבין למה לצרפתים יש כל כך הרבה אותיות מיותרות, הוא פונה אלי בקולו החם והעמוק: "Vous avez du feu s.v.p?". הוא ביקש אש, ואני מדליקה לו את הסיגריה. הוא מודה לי בחן וחוזר לכיסאו. הוא לא יודע שאני נשואה עם שתי בנות, וגם אני מתחילה לשכוח נוכח הריח הגברי שאופף אותי. אני לא אדם בוגדני, אבל מה כבר יכול להיות? בעודי מתכננת ומתחשבנת עם עצמי, הוא חוזר ושואל אם אפשר לשאול אותי משהו. "ווי ווי" אני עונה ומצביעה על הכסא שלידי. עכשיו אני כבר מרגישה לגמרי פריזאית בריושית סקסית. אני תולה בו את מבטי המסתורי ומחכה למוצא פיו. "Je suis désolé, mademoiselle" הוא פותח בהתנצלות. עוד רגע יאמר: אני מצטער, אבל אני כל כך נמשך אליך, את האישה הכי יפה שראיתי בחיים. "Dit moi" הוא צוחק במבוכה,"למדת בבי"ס רנה קאסן?"

נו, איך היה? התנפלו עלי בנשיקות וחיבוקים בני משפחתי העליזים. "היה... הממ... צרפתי מאוד", עניתי בעודי חולצת את נעלי הלוחצות.

אה, ויש לכם ד"ש מאורי שלמד איתי בתיכון. מסתבר שהוא חי פה עם איזה אנגליה.

#כביש40