אולי מחר

עכשיו, בעודה שוכבת בבית החולים, מבינה היטב שימיה ספורים, ניסתה להתכונן למה שייצרב במוחן של בנותיה, הפגישה האחרונה עם אמא. הקפידה היום לדאוג שלא יתנו לה ממשכך הכאבים המתוק, שלמרות הערפול המבורך שהוא מעניק, היה מפיל אותה לתרדמות טרופות. אמנם סבלה מכאבים עזים בגבה ובחזה, אך ניסתה להשתמש בטכניקת הנשימות שלמדה בקבוצת התמיכה לפני שנים. ניסתה להתמסר אליו, לכאב. זמן רב התכוננה לפגישה הזאת, האחרונה, אמנם יתכן שהתהליך ייקח מעט יותר מימים ספורים, אך לאחרונה הרגישה שהגיע הזמן להיפרד, שלא לפספס. עכשיו ראשה הולם בכאב, ובין הצלפה להצלפה, היא לעיתים מצליחה לפקוח את עיניה, ולראות את הבעל שלה. כל כך רזה לאחרונה, פניו הכהות מכוסות זיפים שמשוות לדמותו עגמומיות קודרת. כמה שנא לא להתגלח, תמיד אמר שזה הורס לו את היום, אבל אלה צמחו כאילו אין מחר, והוא לא יצא מפתח חדרה זה כמה ימים, מלבד למסדרון, שם הדף את המבקרים שלא רצתה לראות. עכשיו הוא מנסה לסדר פרחים בתוך מיכל פלאסטיק תכלכל, ופרחי החורף הרעננים, מסרבים להיכנס דרך הפייה הצרה, ממאנים להניח את פארם בתוך מה ששימש מיכל בית חולימי, שמי יודע אילו הפרשות ניגרו לתוכו. הוא לא מוותר. היתה רוצה לומר לו שזה לא משנה, שהיא יודעת שהיה רוצה שבנותיהם יחושו בנוח בחדר הכל כך פונקציונאלי הזה, לכן קנה את הפרחים, לכן רחץ אותה הבוקר, אפילו דאג שאחד הידידים יביא את נרתיק כלי האיפור שלה, לצבוע במעט אודם את לחייה, שבשבועות האחרונים הלכו ושקעו והלבינו עד ששתי עיניה דלקו ביוקד זוהר שכבש את פניה. כן, היתה רוצה לומר לו שאין זה משנה, שהפרחים היפים לא ישפרו את תחושתן של הבנות במאום. נדמה שכל ההתעסקות הזאת שלו מקילה עליו במעט את כובד השעה. כמה שנאה את התכונה הזאת שלו, בימים אחרים, קדומים, כשהיה מתעקש לבצע פעולות פשוטות בצורה מושלמת עד אבסורד. דין החלפת נורה כדין פגישת עבודה חשובה. וכך כל פעולה וכל פרט בחיים היו מרוויחים תשומת לב, וכמעט כולם זה לצד זה בראש סדר העדיפויות. בסופו של דבר ביצע חלק ניכר מן הפעולות של חייו ברגע האחרון, אמנם בהצלחה, אבל תוך ייסורים. עכשיו הוא מרוכז בפרחים, קמט במצחו, היכולת הנדירה להתרכז בכל גבעול היתה מעצבנת, אבל ללא ספק יעילה, חשבה, ועצמה את עיניה מייחלת לתנומה קצרה שתשכך כאבים ותשכיח ייסורים אחרים.

הוא מביט בה בדאגה, מזדרז להיטיב את הסדין, כל לילותיה היו כמעין דו-שיח אילם עם השמיכה, עיניה היו נפקחות בחטף ואז ידע שהנה שוטף אותה גל החום ומיד תיבעט השמיכה בשנאה ובקוצר רוח. באשפוז הנוכחי, כבר הביא לה סדין פלנל להתכסות בו מהבית, שיהיה לה קל יותר לבעוט עם מפרקי הירך הדואבים שלה. הוא התרחק מן המיטה לכוון החלון, הביט על החדר וחשב כיצד ייראה לעיני הבנות. לא שזאת תהיה הפעם הראשונה שהן מבקרות בחדר כזה, אבל אחרי הביקור האחרון, חשב, הסדין מהבית, והפרחים, זה עשוי לעזור במעט. כמה נורא היה הביקור ההוא, חשב, כיצד טופפו לחדר בעדינות, איך נישקה אותה הגדולה ברוך ובאהבה, אבל גם בריחוק מסוים, וכמה צווחה הקטנה כי פחדה מהמחט התקועה בזרועה. צווחה, אבל גם סירבה בכל תוקף לעזוב את החדר, עד שתלש אותה בכוח מהרצפה, עוד ניסה לדבר איתה בהגיון, לשכנע אותה שתיפרד יפה. והגדולה, מחניקה יבבות עצורות, משתרכת אחריהם במסדרון שהולם מצווחותיה של הקטנה.

ואחר כך עוד המשיכה לצרוח כל הדרך במכונית, שם גם הצטרפה אליה הגדולה. וכשנכנסו הביתה, נרדמה הקטנה מיד, והגדולה נפנתה לעיסוקיה, הוא עוד ניסה כמנהגו לנהל איתה שיחה על הביקור הזה, אבל כשבתבונתה לא שיתפה איתו פעולה, אימץ בהקלה את מראית העין הנורמאלית ופתח את הטלוויזיה. הבית התמלא בצלילים בריאים של בית עם אבא, קטנה שישנה, וגדולה שמשחקת במחשב. ואז חייג אליה לבית החולים, ידע שנפשה קרועה לחתיכות אחרי הביקור הזה, אבל בכל זאת הפצירה בו שיישאר בבית עם הבנות. והוא נשאר. למחרת כשהלך לבית החולים, החליטו יחד להפחית במינון הביקורים של הבנות, הן אמנם התגעגעו, אבל הוא חשב שיהיה זה עוד אשפוז קצר. למעשה האשפוז הקצר הזה כבר נמשך שבועיים, וכל פעם שנדמה שהנה היא חוזרת הביתה, צץ סיבוך קטן חדש.

היא פקחה את עיניה, ראשה עדיין הלם, עכשיו הוא ישב בכורסא שליד מיטתה, ראשו שמוט, עיניו עצומות, הקמט חותך את מצחו אפילו מתוך שינה. היא הושיטה את ידה שהיתה עדויה בצינורות מסוגים שונים, וליטפה את כף ידו השעונה על ידית הכורסא, הוא התעורר באחת, "כואב לך?" שאל. היא הנהנה בעייפות, ודמעות עלו בעיניה. עדיין הצליחה להתרגש ממסירותו הרבה. בזמן האחרון חשבה על מה שייעד לו הגורל, הלא יכלו חייו להתגלגל באופן שונה לגמרי: אם לא היתה נכנסת להריון כל כך מהר, ואם לא היתה מתעקשת כמו פרד לשמור את ההריון, סביר להניח שלא היו נשארים יחד. כל אותן שנים ראשונות, כשחייהם המשותפים היו מיטלטלים ממריבות לשתיקות מנוכרות. עכשיו לא יכלה להשתחרר מההכרה, כמה הכל מקרי, והוא, שמקרין כל כך הרבה בריאות וחיות, נידון לטפל בה, החולה, נידון לאלמנות, נידון לגדל לבדו שתי בנות שתישאנה איתן חסרונה של אם בכל אשר תלכנה.

"מה השעה?" שאלה, לא שזה משנה לה. פה בבית החולים התערבבו להן השעות, עד שהקיום נעשה דומה לקיום בחלל חסר זמן, חסר משקל. והוא שהבין שהיא בעצם שואלת מתי יבואו הבנות, ליטף את שערה ואמר כמנסה להרגיע: "יש עוד זמן, הן תבואנה רק אחרי הצהריים."

אתמול בביקור הרופאים, היתה נתונה להשפעתו של משכך הכאבים, וכששאלה אותו לאחר מכן מה אמרו, רק אמר שאין חדש, שמקווים שבאחד הימים הקרובים תוכל לשוב לביתה. אבל זמן קצר לאחר מכן, אמר שאולי הגיע הזמן להביא את הבנות לביקור. והיא שחושיה נשארו מחודדים, שאלה שוב: "מה אמרו הרופאים? כמה?" , "כמה מה?" היתמם, "כמה זמן?" התעקשה, "כמה זמן נשאר לי?" והוא בשלו, אפילו כעס עליה, ואמר:" די, מספיק, אף אחד לא דיבר על כמה זמן, ואל תחשבי על זה בכלל." אבל איך אפשר שלא לחשוב על זה. היתה רוצה לדבר איתו על זה. לומר לו שהיא יודעת שימיה ספורים, לומר לו שהיא יודעת שגם הוא יודע שימיה ספורים. היתה רוצה לומר לו שחייבים לדון בזה. שחייבים לגמור את ההכנות. כל כך הרבה דברים נותרו פתוחים, למשל חייבים לשוחח על הלוויה, האם להביא את הבנות, ואם לא להביא אותן, היכן להשאיר אותן, או שאולי נכון יהיה להביא רק את הגדולה? אבל אולי הדבר הגרוע ביותר יהיה להפריד ביניהן? גם עכשיו חשבה על כל הפרטים הקטנים. כאילו הם יושבים עכשיו ליד שולחן המטבח במוצאי שבת, הבנות במיטה, היומנים פתוחים, והם "עוברים על השבוע": מי יסיע לחוג, מי ייקח, מי יחזיר, מי ילך עם הקטנה לרופא שיניים, מתי יש לגדולה מבחן, מתי מכניסים את האוטו למוסך, ועכשיו גם מי יגיע ללוויה. אינספור פרטים קטנים וסיזיפיים, שהיו נערמים על גבה שמעט התעבה בשנים האחרונות, כדי שיוכל לשאת את כל זה במעלה התלול, המפותל, המתיש, של החיים. ניסתה ליהנות מעט מהמחשבה שאין באפשרותה להשפיע על מהלך העניינים לאחר מותה, שכעת אפשר להניח, שצריך להניח, אבל לא יכלה.

עכשיו שמעה את עגלת התרופות חונה מחוץ לחדר, ואת קולותיהם של חבורת הרופאים והרופאות, מן אוברטורה של היצירה שמיד תתנגן בחדר: מנהל המחלקה ירעם בקולו הסמכותי: "נו, מה שלומנו הבוקר?" האחות הראשית לצידו בקולה המחוספס תאמר: "פה, היה לילה שקט, נתנו עוד מנה בשלוש, והתחלנו את התרופה נגד אלרגיה" המתמחה בקולו השקט, המצטנע, יניח את הסטטוסקופ הקר על גבה ויאמר "לנשום, לא לנשום, להשתעל. תודה." ומקהלת הרופאים והאחיות תלווה את אלה בדיוק בזמן הנכון בבדיחה קטנה, הצעה יעילה, קצת צחוקים. אחר כך ימשיכו לחדר הבא, לדייר הזמני ששוכן לידה.

למרות שקשה לה להתרכז היא חושבת בפעם המי יודע כמה, מה תאמר לבנות, היתה רוצה שמילותיה האחרונות אליהן ימצאו את הדרך לאוזניהן ומשם פנימה לתודעתן, וגם אם תישכחנה את המילים המדויקות, בבוא היום תוכלנה לחלץ אותן ממוחן, אבל ידעה שאין משמעות למילים אחרונות, לא למילים. בשנים האחרונות שבהן חיה עם הידיעה שימיה קצובים, עשתה מיני ניסיונות עלובים להשאיר משהו משל עצמה, מין "מורשת אמא". ניסתה לכתוב יומן, קנתה טייפ מנהלים קטן והשמיעה לו את הגיגיה, שום דבר מאלה לא צלח, שכן לא הצליחה באמת לבטא את רגשותיה ומחשבותיה, לא על גבי נייר ולא לאוזניו המחוררות של הטייפ. לו יכלה להשאיר להן מכתבים ומתנות קטנות לכל יום לאחר מותה, בדיוק כפי שהיתה עושה בנסיעותיה לחוץ לארץ. אז היתה נכנסת לחנות "הכל בדולר" וקונה מתנות קטנות ולא שימושיות, ובערב לאחר שהיתה מנשקת אותן ונפרדת ברכות מהולה בחרדה, היתה מתיישבת לשולחן במטבח, מוציאה מן הארון צבעים, וכותבת מכתב קטן לכל יום, ומעטרת אותו בלבבות וכוכבים, מקפידה לארוז ולרשום על כל חבילה קטנה את ימות השבוע. לאחרונה כבר הבינו שאמא מכינה את החבילות לפני שהיא נוסעת, אך היה זה מין שקר מוסכם על כולם שהמכתבים והמתנות מגיעים יום ביומו מפאריס, או ברלין, לונדון, או רומא. כנראה שאין מילים נכונות לפרידה. עכשיו כבר ממש ייחלה למנת משכך הכאבים, הכל כואב מדי, קשה מדי. מקהלת הרופאים והאחיות נכנסת לחדרה, הבעל קם מהכורסא ומפנה למלומדים את השטח, כאילו עדיין מצפה שירפאו אותה. "נו, מה שלומנו הבוקר?" שואל הבכיר, והיא מהנהנת חלושות. "יש לה כאבים, אבל בגלל שהבנות יבואו היום, היא לא רוצה משכך." אומר הבעל. "כן? איפה כואב?" שואל הבכיר, היא מחווה בידה על ראשה ועל גבה, הכאבים עכשיו חותכים אותה כמו סכין והיא מתלבטת אם להיכנע למנת המשכך ולדחות את הביקור, אולי למחר. הרופא ממשש את גבה נוגע במקום שמקפיץ אותה, והיא לוחשת לו בקול צרוד: "מתי?" הוא שמבין את כוונתה, מתעלם ועונה: "עכשיו, בואי ניתן לך עכשיו מנה קטנה שתתפוגג עד שהן תגענה". היא מהנהנת חלושות, שונאת את עצמה על שנכנעה. האחות עם הקול המחוספס נכנסת לפעולה, לוחצת במיומנות על הכפתורים הדיגיטאליים ומזרימה מנה לתוך ורידיה. עוד לפני שמספיקה מקהלת הרופאים לצאת מהחדר, היא שוקעת לתוך שינה טרופה.

הבעל נותר לבד בחדר שנעזב זה עתה, חושב כמה היה שמח לחלוק איתה מנת משכך קטנה ולשקוע כמוה לתוך מקום נטול דאגות. כמעט כפי שהיה בלידה הארוכה והכואבת של הגדולה. כמה התעקשה לא לקחת אפידורל, וכל פעם שהיתה נכנסת המיילדת ומציעה מנה מהתרופה, היתה הודפת אותה בכעס, עד שלבסוף הטיחה בה: "תגידי, את פושרית או מה?" והמיילדת שנפגעה עד עמקי נשמתה עזבה את החדר בכעס, אבל חזרה עם גז צחוק, שאמנם לא הקל על כאבי היולדת, אבל הקל מאוד על הבעל, כמה צחקו בין הצירים, כשהיה הוא מצמיד את המסכה השקופה לפיו, ושואף מלוא ריאותיו מן החומר הנעים.

הזיכרון העלה דמעות בעיניו, והוא הדף אותו. עכשיו הלך לכיור, ושטף את פניו. צריך לצלצל הביתה, חשב, עוד כמה דקות ייצאו הבנות לבית הספר עם סבא וסבתא. סגר אחריו את הדלת בשקט, ויצא למסדרון. כשצלצל ענתה לו הגדולה בקול נכאים, "אבא, אני לא מרגישה טוב". לאחרונה הרבתה להרגיש לא טוב ונשארה הרבה בבית. הוא לא היה יכול להחליט מה הדרך הנכונה לנקוט עם המחלות המסתוריות שלה שכן לא היו אף לא סימפטום אחד, אבל איך אפשר להגיד לילדה שהיא בריאה כשהיא אומרת שכואבת לה הבטן. הפסיכולוג, שלאחרונה חזר להתייעץ עימו בטלפון, אמר שהיא מזדהה עם אימה ושאין מה לעשות, אלא לתת לה להיות חולה. ומההזדהות הזאת חשש יותר מכל, תמיד האמין שמחשבות רעות יביאו חורבן. מזל שיש לו את הפסיכולוג. הוא שליווה אותם בשנותיהם הראשונות, כשהיו מתייצבים אצלו פעם בשבוע ברמת גן, ומצליפים במילים קשות, היה הפסיכולוג יושב מולם ומניע את ראשו מצד לצד, ממנו, אליה, כאילו צפה באליפות פינג פונג, לפעמים היה מנסה להשחיל מילה, להרגיע, להסביר. כפי שהיה כשנכנסה לחודש התשיעי בהריון של הגדולה, והודיעה שהיא לא יולדת עד שלא יחליטו מה יהיה שם משפחתה. כיוון שלא היו נשואים, ולא וויתרה על שמה, והוא כמובן שלא יוותר על שמו, וכך בזבזו שעות טיפול רבות ויקרות על הדיון בשם משפחתה של הקטנה. בסופו של דבר שמה היה ארוך מגופה, כי חיברו את שני השמות. עכשיו אמר לגדולה: "את רוצה להישאר בבית?" " אני לא יודעת" אמרה, "קח את סבתא". וסבתא אמרה שכואבת לה הבטן, וזה בסדר, היא תישאר איתה, אולי היא פוחדת לבוא לבית החולים, ואולי נכון לוותר על זה היום. ואחר כך ביקש את הקטנה שאמרה: "אבא, תנחש מה?" "מה?" "נפלה לי שן" צהלה, " מזל טוב מתוקה שלי" וציין לעצמו שהוא חייב לזכור לקנות לה מתנה קטנה לשים מתחת לכרית. אחר כך סיכם עם הסבתא שיחכה שתתעורר לומר לה שהבנות לא יבואו היום. הוא הציץ אל תוך חדרה מבעד לחלון הקטן. דרך הדלת הכחולה החוצצת ביניהם נראתה מרוחקת, כל האיברים והתווים שלה היו בולטים וברורים, היא הזכירה לו יצור שראה בסרט אנימאציה בפסטיבל קולנוע לפני שנים, דמות קטנה ורזה עם ראש ענקי שמעט שערות מזדקרות ממנו, שדיברה באופן מוזר, והתרוצצה על המסך בחיות וערנות. והיא מונחת על המיטה, נראית כל כך קלה, כל כך ירדה במשקל עד שהרגיש שעכשיו היא הולכת ומאבדת אף את משקלה הסגולי. הוא הביט בפניה המיוסרות, עיניה עצומות, שנתה עמוקה והוא החליט לגשת לעגלת הקפה שעמדה בקומה מתחת. בדרך עוד צלצל לדחות פגישה לשעה מאוחרת יותר, למרות שכבר ברור שבסוף יבטל אותה. מזל שאנשים סלחנים עכשיו, חשב, אבל הוא יהיה חייב למצוא זמן לעבוד, אחרת הפרויקט ייפול, והוא לא יכול להרשות לעצמו לאבד את זה אחרי כל השנים בהם דשדש והתבוסס בשלולית קטנה ועכורה, ודווקא לפני חצי שנה היה נדמה שדברים מתחילים לזוז, ובגיל ארבעים וארבע הוא מתחיל לקבל הכרה והערכה, והכי חשוב הצעות טובות. אולי יעבוד בלילה.

היא פוקחת עיניים יגעות ומביטה סביב. היא לבד. גופה קל ובאופן מפתיע הכאבים מתפוגגים לאט לאט. בחללים הריקים של הכאב נחצבים שוב ייסורי הפרידה מבנותיה. גבעות, הרים ועמקים של ייסורים שהתעצבו מרוחות מחשבותיה, ומנחלי אשמתה. בסופו של דבר, בסופו של יום, בסופם של חיים, היא תלך והן תשארנה. עכשיו היא מתבוננת קדימה אל מחילות אבן הגיר וברגליים חלשות היא מתחילה לצעוד. היא שומעת נהמות קצובות, אלה הן נשימותיה, הדרך מתארכת אבל זה רק מפני שהיא פוחדת להגיע אל המטרה.

היא מגיעה לסלע גדול, מתיישבת עליו ומחכה. לרגליה פרושות הגבעות הקטנות החשופות, דוק חלבי של לחות עוטף אותן, שעת בוקר מוקדמת, משמאלה היא שומעת פסיעות קטנות וחרישיות. היא לא צריכה להסב את מבטה כדי לדעת שאלה בנותיה. הכל מאוד שקט. העולם כמו נעצר בשביל הדקה היקרה הזאת, ורק הסאונד של שני זוגות רגליים קטנות שכל פסיעה שלהן מקרבת אותה לרגע האחד והיחיד, נשמע כעת. הבנות צועדות כנראה ביחד, כי לא ניתן לבודד ולהבחין, לא ניתן להתאים פסיעה לילדה. וטוב שכך, זה מוכיח שוב שהשתיים מחוברות. הן מטפסות על הסלע בשתיקה, ומתיישבות בחיקה. גופה מקבל אותן בטבעיות, זה כמו לרכב על אופניים. זה צרוב בתודעה.

הן לא רבות על המקום הצר מדי בחיקה, כאילו יודעות שאין זה הזמן ואין זמן. שלושתן מחייכות חיוך דומם וגדול, והיא מקיפה אותן בזרועותיה, חזק חזק. היא קוברת את ראשה ביניהן, נחיר ימין בשערה של האחת ונחירה השמאלי שואף את צווארה של האחרת. כמעט משתכרת מהריח, עליה להזכיר לעצמה את המשימה כי בקלות היא יכולה להתמסר למנעמי הגופות הקטנים. היא מרחיקה מעט את פניה ומתבוננת בבנותיה. הן תולות בה את עיניהן ומבטן מביע ביטחון רב. העובדה שהיא פה מחבקת אותן כל כך מובנת מאליה בשבילן, וכל כך מכאיבה ושברירית בשבילה.

חייהן המשותפים רצופים פרידות, ותמיד הקפידה להרגיע אותן שאמא הולכת אבל תחזור. איך מקיימים את הפרידה האחרונה? איזו מתנה היא יכולה לתת להן מלבד שיברון הלב שבהבנה שדבר כל כך קדמוני, ועם זאת כל כך יומיומי – היותה אם – עומד להיגדע. מליחות צורבת את גרונה, הגדולה מביטה בעיניה, ומרימה בידה את סנטרה השמוט. לבה כבר כותב סימפוניה בקצב הלמותו. הוא דופק בסינקופות. את ידה השנייה מחליקה הגדולה לכיס אחותה הקטנה, שמרימה קלות את אחוריה כדי לעזור לה. ובאחת היא שולפת חפיסת קלפים. "אמא, רוצה טאקי?" היא שואלת. צליל קולה שואל אך גם קובע עובדה וכבר היא מחלקת את הקלפים. הקטנה מנסה לסדר את הקלפים בידה הזעירה, פניה עולצים עם כל קלף שהיא חושפת - קיבלה קלפים טובים. והיא מצטרפת בשמחה.

הוא שב לחדר עם כוס הקפה והקרואסון שחציו כבר נאכל. היא עוד ישנה, מזל, חשב לעצמו.

התיישב על הכורסא והביט בה. ההבעה שלה נראתה לו פחות מיוסרת, ולרגע הציף פחד גדול את ליבו, נתן מבט מהיר בצג שמעליו, ונרגע מעט כשראה שהקווים ממשיכים לעלות ולרדת. טוב שדחה את הביקור. הוא לעס את הקרואסון וגמע מן הקפה לסירוגין. כשתתעורר יספר לה שהבנות לא תגענה היום, אולי מחר.

#רשימות